08/06/2026
לדעתי, אין לקבל את העמדה הנורמטיבית שלאדם יש שני מרכזי חיים לצורכי מס.
אין לי טענה עקרונית לגבי מסקנת בית המשפט בפרשת צח, כי נסיבות חייו של מר צח מעידות שמרכז חייו בישראל ולא בניגריה. זו מסקנה תקפה של בית המשפט לאחר שהפעיל את שיקול דעתו, גם אם בהחלט ייתכן ששופט אחר היה מסיק אחרת.
הקושי שלי הוא ביחס ל"חידוש" של בית המשפט (שלדעתי הוא אוביטר), לפיו ייתכנו, עקרונית, שני מרכזי חיים.
גם אם מבחינה עובדתית ייתכנו זיקות שוות לשתי מדינות, מבחינה משפטית תכלית מבחן מרכז החיים מחייבת את בית המשפט להכריע היכן מצוי מרכז החיים הדומיננטי, ולא להסתפק בקביעה שלפיה קיימים שני מרכזי חיים מקבילים.
בית המשפט מציין, בצדק, ש"במציאות המודרנית ניתן לחיות בו זמנית בכמה מקומות במקביל, עם זיקות מהותיות וחזקות בכל אחד מהמקומות".
בהחלט ניתן, אבל מכאן ועד למסקנה ש"לאדם יכולים להיות שני מרכזי חיים מקבילים" רחוקה – מאד – הדרך.
אמנם גם לדברי ביהמ"ש, "שני מרכזי חיים" ייתכנו רק "במקרים מסוימים, גם אם הם אינם שכיחים". אלא שלדעתי, זו לא רק שזו מציאות לא שכיחה. היא פשוט לא אפשרית, נורמטיבית.
זה כמעט מתבקש מאיליו מעצם הביטוי בו בחר המחוקק, "מרכז חיים". כמו שלמעגל אין שני מרכזים, אלא מרכז אחד ויחיד, כך גם לחייו של אדם. ייתכן שיהיה מאד קשה להכריע היכן המרכז הזה. אך הדבר ניתן להכרעה.
תגידו בוודאי, זה לא עניין גיאומטרי אלא נורמטיבי. צודקים. אבל אם נצלול אל הנורמה, עצם מבנה ההגדרה "תושב" בפקודה מניח שהתוצאה היא בינארית – האדם תושב ישראל או תושב חוץ. פרשנות שתאפשר שני מרכזי חיים, מטשטשת את ההבחנה הבינארית שעליה בנויה הגדרת התושבות בפקודה, ומקשה על ההכרעה אם האדם הוא תושב ישראל אם לאו. לא מסתבר, לדעתי, שלכך התכוון המחוקק.
גם אם ישנה פרשנות תיאורטית שתאפשר שני מרכזי חיים, מסקנה כי לאדם שני מרכזי חיים, במישור המעשי, תביא כמעט בוודאות למיסוי כפול. בהיעדר אמנה, לא תהיה כל אפשרות למנוע זאת (גם לא באמצעות מנגנון הזיכוי המוכר). מדובר בתוצאה שקשה ליישב עם השאיפה למנוע כפל מס, והדרך להסירה היא פשוט לאמץ פרשנות אחרת.
בית המשפט תומך מסקנתו בין השאר בכללי שובר השוויון באמנה. "קיומם של כללי ההכרעה באמנות המס דווקא מחזקים את מסקנתי שניתן שיהיו שני מרכזי חיים [...]".
לדעתי זו טעות. נכון שהאמנה מניחה שייתכנו מקרים שלא ניתן יהיה לקבוע היכן האדם תושב לפי דיניהן הפנימיים של המדינות, ולכן נקבע שובר השוויון.
אולם זאת מאחר שכל אחת מהמדינות טוענת שהוא תושב שלה, ולא מאחר שיש לו "מרכז חיים" בשתיהן. אלה שני דברים שונים.
מדינות שונות רשאיות לקבוע כללים שונים ומשונים בשאלת מקום תושבותו של האדם לצורכי מס – על פי מקום מושבו, מקום מגוריו, לפי השאלה אם הוא אזרח או לא. הימצאו של שובר השוויון אינו מעיד על מחלוקת אפשרית בשאלת מרכז החיים, אלא בשאלת התושבות.
יתרה מכך. אפילו כל אחת מהמדינות, לפי הדין הפנימי שלה, רואה בו כמי ש"מרכז חייו" בתחומיה, האמנה לא מקבלת זאת. היא דורשת הכרעה.
לדעתי, מבחן מרכז החיים נועד להוביל להכרעה אחת, גם כאשר המציאות העובדתית מורכבת יותר.
פספסתי משהו?