07/10/2026
7 באוקטובר. אני עדיין לא יודעת איך כותבים על היום הזה.
אני לא אשכח את הבוקר הזה לעולם.
זה היה ממש בהתחלה. בין האזעקות הראשונות.
בלגן. כולם למקלטים. לממ"ד. טלפונים. חדשות לא מפסיקות.
ואני פתאום התחלתי לבכות. בלי שליטה. בכי שקט שיצא מהבטן.
והילדים הסתכלו עלי ואמרו:
"אמא, מה קרה לך?"
ולא הייתה לי תשובה.
כי איך מסבירים שהלב יודע לפני שהראש מבין?
שכבר ראיתי את הבאות?
שהבנתי שקורה פה משהו שלא יחזור להיות אותו דבר?
רק אחר כך כולנו הבנו איזה אסון קרה.
כמה גדול. כמה נורא. כמה בלתי נתפס.
מאז, שום דבר לא חזר להיות אותו דבר.
גם אם בחוץ הכל נראה רגיל. בפנים, משהו נשאר שם. ב-7.10.
אובדן זה לא רק מי שהלך. אובדן זה גם מי שהיינו לפני.
איבדנו את התמימות, את תחושת הביטחון בבית שלנו, את הידיעה שהילדים שלנו מוגנים.
איבדנו את השקט. איבדנו את היכולת לשמוע אזעקה ולא לרעוד.
וכל אחד מאיתנו מסתובב עם חור קטן בלב, שאף אחד לא רואה, אבל הוא שם כל הזמן.
להיות יתומה זה אובדן שאין לו סוף. ללמוד לחיות עם חור של אמא ואבא, וגם דודים ודודות זה מסע של חיים שלמים.
אני יודעת מה זה געגוע שלא נגמר, מה זה ללמוד לנשום מחדש אחרי שהעולם קורס.
ואז בא 7.10 ולקח שוב. שני קרובי משפחה, שני חיילים. גם אם רחוקים – זו משפחה. זה דם. זה עוד שמות שנוספו ללב שלי שכבר ידע כל כך הרבה פרידות.
יש ימים שאני מדליקה נר ובוכה בשקט במטבח, כדי שהילדים לא יראו.
יש ימים שאני מחבקת אותם חזק מדי והם שואלים למה? ואין לי תשובה. רק חיבוק יותר חזק.
ואני יודעת שגם אתם מרגישים את זה.
גם אצלכם הלב מתכווץ באמצע היום בלי סיבה.
גם אתם עוצרים ליד נר זיכרון בסופר ולא מצליחים לזוז.
גם אתם רואים סרט צהוב על מכונית ובוכים באוטו.
זה בסדר. מותר לנו.
מותר לנו להתגעגע לאנשים שהיו איתנו או לאנשים שלא הכרנו.
מותר לנו לכעוס, לפחד, להתפרק.
ומותר לנו גם, לאט לאט, לבחור שוב בחיים.
לא כי שכחנו. אף פעם לא נשכח.
אלא כי זה מה שהם היו רוצים. כי הם היו החיים עצמם.
איבדנו כל כך הרבה. חיים שלמים שנגדעו באמצע חלומות שלא הספיקו להתגשם.
אבל גילינו גם משהו אחר – שאנחנו עם אחד. עם לב אחד ❤️.
שאנחנו יודעים לבכות ולנגב את הדמעות, ולהמשיך לתמוך ולחבק אחד את השני.
אז היום, ב-7.10, אני רק רוצה לחבק.
לחבק את מי שאיבד.
לחבק את מי שחזר.
לחבק את מי שמחכה.
לחבק את החיילים וכוחות הביטחון ששומרים עלינו.
אנחנו כאן. ביחד.
בוכים ביחד. זוכרים ביחד. ונקום ביחד.
נזכור את כולם. כל אחת ואחד. לנצח.
שלכם אסתר שפורקר
#נזכור #תודה #אובדן #תקווה
